פותחים את הדלת, והנה זה: הנעל הלעוסה, הפח ההפוך, הנייר הקרוע לגזרים. והנה הכלב – אוזניים שטוחות, ראש נמוך, מבט שמתחמק הצידה. זה נראה כל כך כמו הודאה, שקשה לקרוא את זה אחרת.
מה הפרצוף הזה באמת אומר
חוקרי התנהגות קוראים להם אותות פיוס, והם מכוונים אלינו, לא אל הבלגן על הרצפה. בניסוי מוכר, בעלי כלבים נזפו בכלבים שלא עשו שום דבר רע – והכלבים התמימים האלה הפגינו בדיוק את אותה התנהגות “אשמה”. המבט עוקב אחרי הטון ושפת הגוף שלנו, לא אחרי “הפשע”.
- אוזניים לאחור, ראש מורכן, זנב בין הרגליים או מכשכש נמוך ומהר
- עיניים מוסטות, ליקוק שפתיים, פיהוק רחב משום מקום
- התגנבות הצידה, התגלגלות על הגב, התקרבות בהילוך איטי
ביחד הם אומרים משהו כמו: אני רואה שכועסים עליי, והייתי רוצה שזה ייגמר. זו בקשה לשלום, לא הודאה.
למה נזיפה מאוחרת לא עובדת
כלבים לומדים ממה שקורה בשנייה-שתיים שאחרי. כשחוזרים הביתה לבלגן שנעשה לפני שלוש שעות, לא נשאר שום דבר לקשר אליו את הנזיפה – חוץ מאיתנו, מהפתח ומהבלגן עצמו. יש כלבים שמתחילים להסתתר כשמישהו חוזר הביתה. יש כאלה שמתחילים לעשות צרכים מאחורי הספה, איפה שאף אחד לא רואה. ההתנהגות לא נפסקת; היא עוברת למקום אחר.
מה באמת עוזר
- לשנות את הסביבה, לא את הכלב: נעליים בארון, פח עם מכסה, דלת אחת סגורה כשאין איש בבית.
- לתת לדחף מקום חוקי לצאת אליו – עצם לעיסה או צעצוע ממולא באוכל שמוגש ביציאה מהבית, לא אחרי הנזק.
- לתגמל את ההתנהגות הרצויה. כלב שלועס בשקט את הצעצוע שלו עושה בדיוק את הדבר הנכון: זה הרגע ששווה חטיף ומילה טובה.
- אם זה קורה רק כשאין איש בבית, ומגיע עם הליכה הלוך ושוב, ריור או נביחות, סביר יותר שמדובר בלחץ ולא בשובבות – שווה להתייעץ על זה עם הווטרינר.
המבט על פני הכלב הוא לא הודאה. הוא שאלה – אנחנו עדיין בסדר? כדאי לענות עליה, ואז ללכת להזיז את הנעליים.



